מי מאיתנו לא מצא את עצמו בסיטואציה כזו: קמנו בבוקר מלאים באנרגיה ובהתרגשות לקראת יום חדש. במוחנו אנו כבר מתכננים המשימות שנמלא ואת היעדים שנכבוש היום, אבל ויכוח או מריבה (שבדיעבד נראו מיותרים וטיפשיים) בזמן ארוחת הבוקר עם אחד ההורים או עם בן/ בת הזוג רוקן אותנו לחלוטין מאנרגיה. אנחנו תשושים, חסרי חשק ומבינים ששום דבר טוב כבר לא יצא מהיום הזה.
עלינו להבין שכל יום אנו מתעוררים עם כמות מוגבלת של אנרגיה מנטלית, רגשית וגופנית המתכלה במהלך היום. אלא שלעיתים אנו מניחים לרגשותינו לרוקן את האנרגיה שלנו ולהשפיע באופן ישיר על איכות החיים שלנו ושל הסובבים אותנו.
בימים כאלו אנו תופסים את העולם בהתאם למנעד הרגשות שאנו חשים. כשאנו כועסים, אנו רואים את המציאות באופן חד- גוני: הכל פגום ודפוק בעינינו. אנחנו זועמים ולכן גם פגיעים, חסרי ביטחון ומרירים.
בואו נניח לרגע שהתודעה האנושית זהה לעור שעל גופנו: מגע בעור חלק ובריא יעניק לנו תחושה נפלאה. אם נדמיין שנפצענו או נחתכנו, העור יזדהם ונחוש כאב. לא נרצה שאחרים יגעו בנו. עכשיו בוא נדמיין שלכל בני האדם עור מזוהם וכואב. הם אינם רוצים לגעת זה בזה כי יכאיבו איש לרעהו. בעולם כזה, בו לכולם יש נגעים כואבים על עורם, בני אדם לא היו מחבקים או נוגעים אחד בשני וריחוק גדול היה נוצר.
התודעה האנושית דומה מאוד לעור נגוע. לכולנו ישנם פצעים רגשיים מכאיבים ומייסרים. הפצעים גורמים לנו למגוון של מכאובים כמו סבל, צרות עין, קנאה וחרטה.
למרות זאת, ניתן למצוא מזור לאותם פצעים שמהם כולנו סובלים: תחילה אנו זקוקים לסלק את הרעל שהוא הגורם למכאוב. כיצד נעשה זאת? באמצעות הסליחה לכל מה ומי שאנו חשים שגרמו לנו עוול: הורים, אחים ואחיות, חברים, למציאות שאליה נולדנו ואפילו לאלוהים. אנו סולחים בראש בראשונה כי אנחנו מעוניינים לשפר את חיינו, לחיות את חיינו לא כקורבן פסיבי של המציאות אלא כגוף שפועל לטובת עצמו ולוקח אחריות על חייו. הסליחה היא בראש ובראשונה כלי שנועד לשנות את חיינו ולאפשר לנו קבלה עצמית מלאה.
כיצד נהפוך ללוחמים?
הלוחם ניחן בתכונות בעלות חשיבות מכרעת. הראשונה היא מודעות. הלוחם מודע לכך שלמלחמה המתחוללת בתוך תודעתנו נדרשת משמעת. הוא מפתח משמעת עצמית פנימית ומודעות למצבו בכל שלב.
התכונה השנייה היא שליטה. לא מדובר על שליטה באדם אחר, אלא שליטה על רגשותינו. כאשר אנו מאבדים שליטה, אנו מדחיקים את רגשותינו. כאן טמון ההבדל בין קורבן ללוחם: קורבנות מדחיקים מפני שהם חוששים להפגין את רגשותיהם ולומר את שעל ליבם. הלוחם יודע לרסן את רגשותיו, לא לאבד שליטה עליהם ולבטא אותם ברגע נכון.
