זמן הוא תעתוע מדהים, אם אתה נהנה הזמן יכול לטוס אבל אם אתה סובל זה מרגיש כנצח.
ככה הרגשתי גם כן בזירה. כשמנצחים תן לי עוד ועוד אני אתמודד ואנצח.
אבל כשאני במצב של הישרדות אני רק רוצה שזה יפסיק ומרגיש שזה לא ניגמר.
הכי קל זה לברוח, הכי קל זה למות.
משהו תמיד עצר אותי (או יותר נכון אני העליון) ולא נתן לי לסיים את חיי למזלי.
באותו הרגע הייתי רוצה שזה יגמר ועכשיו, כמו ילד שכואב לו.
זה בסדר שכואב וזה בסדר שרוצים למות אבל לפעול לפי מצב זה זה ילדותיות.
גם כששמחים\ ב”היי” לא צריך לעשות פעולות\החלטות. במצב מאוזן נסתכל על כל הדברים ולא רק את מה שאנחנו כרגע מרגישים או חושבים שאנחנו חווים.
במצב כזה נוכל לקבל החלטה נכונה הרבה יותר.

תכלס כל החלטה שאתם לוקחים באופן פזיז היא החלטה שיכולה לעשות רע מאוד לכן החלטות כמו למות או לחיות היא לא החלטה לקחת במצב שהייתי בו.
נתתי לקושי והכאב שלו להיות ולא ברחתי ממנו ובאמת הוא השתחרר ועזב לבד.
כי ברגע שנתתי לו מקום הוא לא היה צריך להילחם ולגרום לי לסבול (במצב כזה הוא ינצח) אלא פשוט עבר שם והמשיך החוצה. האנרגיה התקועה הזו השתחררה ונתנה לאנרגיה חדשה להיכנס משם יכולתי שוב להתרומם ולבחור בחיים.
כמו מערבולת בים שאסור להילחם בה כי הסיכויים לא לטובתך!
יותר נכון לעשות הוא לזרום איתה עד שמגיעים לסופה ומשם יוצאים מהצד ושוחים חזרה לחוף.

חברים יקרים את התהליך הזה שעברתי אני לא מייעץ לאף אחד לעבור בטח לא בהתחלה. כל מה שכתבתי הוא ניסיון אישי שלי לאחר הרבה מאוד עבודה והשקעה, אין צורך להרגיש או לחשוב שזאת הדרך שלכם. כמישהו שהתאמן הרבה בחיים למדתי שמאמן טוב יודע לתת מספיק לחץ ומשקל למתאמן בלי שיקרוס וכך יוכל להשתפר ולהתחזק.
לעומת זאת ישנם לא מעט אנשים שמגיעים לקריסה כי המאמן שלהם (הם עצמם) נותן לעצמם יותר ממה שהם יכולים לקחת.
תהיו קשובים לעצמכם ותתחילו בקטן,
אוהב המון שלכם איליה.