מי שמכיר אותי יודע שחיי היו רכבת הרים שלא נגמרת…
להיות למעלה היה מהנה וקיצוני למדי יחד עם פעמים רבות שאיבדתי כבר קשר למציאות…
הירידות בדיוק כמו ברכבת ההרים ירידה תלולה למטה עם סלסולים ולב פועם מהר עד שחושבים שהולכים למות.
את מה שאני כותב אצלי בעמוד עברתי על בשרי ואין לי שום תעודה כזאת שיכולה להוכיח את ההסתכלות שלי – על אחריותכם בלבד.
בזירה יש קרבות שבהם אנחנו מרגישים בשיא ומצליחים לבצע את מה שאנחנו רוצים ויש קרבות שאנחנו רק רוצים שיגמרו ואפילו מעוניינים להפסיק/לוותר.
אבל ההתמודדות שלנו היא זאת שקובעת ולא ההרגשה בקרב, לא תמיד נהיה בשיאנו ושם אנחנו נמדדים.ב
שביל ליהנות ולקבל סיפוק אנחנו צריכים גם כן את הקרבות הפחות טובים שלנו – את הקרבות שהכל הולך למקום רע ואנחנו כבר על סף שבירה או אפילו נשברנו. רק משם אנחנו יכולים להעריך וליהנות כשהקרב הוא לטובתינו.
כמובן לאחר שיש לנו ניסיון זירה וחווינו את החוויות נרצה ונשאף להתכונן טוב יותר ולהתמודד טוב יותר ואף להפוך את המצב כשהכל נראה רע. בדיוק כך בחיים!
זאת אחריותנו לגדול ולהתפתח כשקשה, כשהכל נראה רע. במצבים שכבר אין לי יותר כוחות אני מרשה לעצמי זמן התבודדות שבו אני מעלה את עצמי בלהבות – מרביץ לשק, בוכה וצועק את נשמתי. לאחר השחרור מגיע הקבלה, קבלת המצב שהוא זמני והכל בסדר. ונולד מחדש.
ההסתכלות שלנו היא נצחית ולכן כשקשה נראה שתמיד היה קשה ותמיד יהיה קשה. אך זה לא המצב.
הכל זמני כאן על פני האדמה ולכן זה חטא להמשיך להיות בחשכה כשיש בתוכם אור אינסופי שרק צריך את הסכמתכם להיכנס.
אז מה עושים?
מתפרקים ומבקשים הדרכה.את ההדרכה אני אישית מבקש בתפילותיי מאלוהים, אבל אפשר גם כן לבקש מאיש קרוב או מוסמך שיכול להאיר לכם את הדרך חזרה לעצמכם.זה לא קל להודות שהתבלבלנו בדרך והגענו למקום לא טוב עם עצמנו, אבל לאחר שמודים בכך אחריה מגיעה העלייה – ההתחזקות והגדילה.
מאחל לכולכם חג אורות שמח ושנאיר את עצמנו ואחרים לחיים מאוחדים, בטוחים ומלאי איזון.
