סמאראט פיאקרון הוא אלוף עולם לשעבר באיגרוף תאילנדי ובאיגרוף קלאסי – אגדה.
בראיון שנעשה על ידי עמוד Khongsittha Muay Thai ומתיו דין, הסביר סמאראט את הסיבה לכך שזרים (לא תאילנדים) מנצחים את התאילנדים בספורט הלאומי שלהם (בעולם).
*תמלול של הסרטון בתרגום לעברית מתחתיו.

תמלול בתרגום לעברית

כפי שאמרתי, המואי תאי לא יכול להתקדם לאף מקום. הוא לא יכל להתקדם מאחר והשיפוט לא מתוקנן (כלומר, לא עבר סטנדיזציה).

זרים שצופים בקרב יכולים לומר מי ניצח. אבל היום הם כבר לא יודעים יותר מי המנצח. אני חושב שצריך להתחיל עם סטנדרטיזציה של הניקוד. לדוגמא, בקרב מואי תאי בחו”ל, לוחם תאילנדי בועט פעם או פעמיים והמכות פוגעות באופן נקי. בינתיים, הלוחם הזר נשאר אקטיבי יותר למשך כל הקרב. לפעמים הוא מכה, לפעמים מפספס, אבל התאילנדי שולט במשחק, עומד בצורה ראויה, ומוריד מכות נקיות. הזר לא יראה את זה: הם לא מבינים את המתכונת הראויה של המואי תאי. הם מתמקדים במי מכה יותר ובמי בועט יותר. בכל פעם שלוחמים תאילנדים מפסידים בקרבות שנערכים מחוץ לתאילנד, הם בוחנים את זה מהפרספקטיבה שלהם, וחושבים שהם אלו שניצחו. הם לא חושבים על המכות שנזרקו לעברם, וכשהם מפסידים, הם סבורים שהם רומו. למעשה, הלוחם הזר משיג נקודות משום שהוא נשאר פעיל יותר בקרב. זה לא משנה אם המכות שלהם נוחתות באופן נקי או לא. התאילנדי מוריד מכה אחת ושומר על העמידה שלו, אבל הם מורידים 4 או 5 מכות וזה לא משנה אם המכות פוגעות באופן נקי או לא. הלוחם האקטיבי יותר זוכה ליותר נקודות.

אם התאילנדים רוצים להצליח בזירה הבינ”ל, נצטרך לשנות קודם כל את אופן הניקוד. תמיד אמרתי שתוך 5 עד 10 שנים, יהיה קשה לתאילנדים לגבור על לוחמים זרים. ראשית, אנחנו לא גדולים פיזית. הלוחמים הגדולים פיזית לא מקבלים מספיק קרבות ובמקום זאת נעשים מאמנים. שנית, התאילנדים שמים דגש על הלוחמים הקטנים יותר פיזית. אצל הזרים אין לוחמים קטנים. כולם גדולים ממש. קשה מאוד למצוא לוחמים גדולי מימדים בתאילנד שהם בטווח משקל של 70-75 ק”ג. יש הרבה לוחמים תאילנדים במשקל 60 ק”ג, 67 או 68 ק”ג, אבל בטווחי המשקל האלו אין כל-כך הרבה לוחמים זרים. הם בדר”כ שוקלים 70 ק”ג או יותר. נכון, גם זה חיסרון עבור המואי תאי בתאילנד. כפי שאמרתי, אנו צריכים להתחיל משינוי השיפוט. צריך להיות סטנדרט בינ”ל. שיפוט המבוסס על שליחת מכות ועל מי עובד קשה יותר. אם שניהם אקטיביים, אז צריך לבחון מי מצליח להוריד יותר מכות.

ייתכן והדור הצעיר של הזרים לא מכיר אותי, אבל הם צופים בסרטונים ביוטיוב ולומדים להכיר אותי.  אלמלא הסרטונים האלו, זרים בסביבות גיל 20 לא היו שומעים עליי. זה בהחלט דבר טוב עבור לוחמים תאילנדים מבוגרים. עבור הזרים, זה מאוד שימושי כי הם צופים ולומדים תוך כדי, אבל תאילנדים צופים באופן חיצוני ושטוח יותר. הם עשויים לשים לב ולומר שלחמתי יפה,  אבל הם לא יקבלו כלום מזה, כי הם לא ילמדו את הקרב. הזרים, לעומת זאת, יפיקו יותר כי הם ילמדו את הטכניקות. תאילנדים פשוט יצפו ויאמרו שיש לי טכניקות יפות והם חושבים שזה קל. זה כל מה שהם רואים, אבל הזרים יבחנו את הקצב, איך להוריד מכות והאם הן פוגעות או לא. תאילנדים וזרים יסתכלו על הקרב באופן שונה.

דעתי

גם בארץ אנחנו רואים את התנהלות הקרבות, מי יותר מכה, מאשר מי נראה יותר טוב, או במילים אחרות מי מנהל את הקרב.
הסטייל בתאילנד הוא העיקר.

לתת נוק-אאוט בגלל שנתת הרבה מכות זה לא כמו תזמון ודיוק שמצריך מיומנות וניסיון. התאילנדים מתייחסים לאיגרוף תאילנדי קודם כל כאומנות, דרך לבטא את עצמם. רואים זאת גם בריקוד לפני הקרב (הווי-קרו).
לכן רק לחימה מבחינתי היא בריונות, מי יותר חזק\ יכול לחטוף יותר ולתת יותר.
היופי בספורט היא המשחק.