זכיתי לגור תקופה בתאילנד ולהתחרות שם באיגרוף תאילנדי מקצועי. זה היה חלומי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא בשבילי. היום אספר על הצד הרע של הגשמת החלום.

הימורים ושחיתות בקרבות איגרוף תאילנדי

הימורים בקרבות איגרוף תאילנדי הפכו להיות חלק בלתי נפרד מהענף ומהווים סכנה ממשית לספורט הלאומי. כשמעורב כסף (והרבה) קל מאוד להשפיע על מארגני הקרבות, על השופטים, הלוחמים וצוות הפינה, במיוחד במדינת עולם שלישי. העניין הוא שקרבות מכורים לא רק פוגמים בטוהר הספורטיבי, אלא גם מסכנים את המשתתפים באופן ממשי. בנוסף לזה, ברגע שהספורט נעשה מזוהה עם עבריינות ושחיתות, ערכו של האיגרוף התאילנדי בתור ספורט לאומי פוחת וכך גם הפופולריות שלו והעניין בו.
בכדי להבין את חומרת המצב, אני ממליץ לצפות בסדרה “מכה כואבת” בנטפליקס שנעשתה בהשראת אירועים אמיתים ואינה קלה לצפייה.

הסיפור שלי ב”לומפיני”

לומפיני הוא אצטדיון האיגרוף התאילנדי מהטובים והמפורסמים בעולם ולשמחתי הצלחתי לזכות לעלות ולהתחרות בו. עזבו כרגע את חיתוך המשקל הנוראי והמסוכן שהייתי צריך לעשות ברגע האחרון, כי הפעם אתמקד בעניין השחיתות שלצערי חוויתי מקרוב במהלך הקרב שלי.

הסיפור מתחיל בסיבוב השלישי כאשר הגיע לפינה שלי מישהו שאמרו לי שהוא דמות בכירה ואחד הבעלים. אותו אדם פנה אליי ואמר שאם אנצח בקרב אקבל 30 אלף באט כטיפ (כמעט שלושת אלפים ש”ח). כמובן שעליתי לקרב וניסיתי בכל כוחי לנצח. בסיבוב הרביעי הטיפ עלה ל-40 אלף באט. הגברתי שוב קצב ,אבל היריב לא נפל.

בסיבוב החמישי (סיבוב אחרון) זכיתי להצעה של 50 אלף באט. אני זוכר כמה מוטיבציה קיבלתי, לא בגלל הכסף שאזכה בו, אלא כי הרגשתי שמונח כאן הרבה על המאזניים ואם בחור כזה הימר עלי אני בטח שווה את זה.

מה שקרה אחר כך כבר הוכיח לי עד כמה המערכת מושחתת: קיבלתי מכת אגרוף ונפלתי, אבל כשבאתי לקום השופט כבר החליט שאינני יכול להמשיך עוד לפני שקמתי .זה היה הזוי! הכל היה טוב ויפה, ופתאום עוד לפני שהספקתי לקום, השופט החליט להפסיק את הקרב אפילו בלי ספירה. קיבלתי בעבר בחיי ספירה, וראיתי שופטים סופרים בסיטואציות קשות, אבל השופט בזירה בלומפיני קיבל בכוונה תחילה החלטה לא עניינית ולחלוטין לא הוגנת או מקובלת. מה שעניין אותי באותו הרגע זה לחזור למלתחה וזהו.

זהו רק הסיפור האישי שלי. אני מכיר אישית מתחרים נוספים שהפסידו אליפויות בגלל “פוליטיקה” כזו.

פציעות והקרבה

מובן מאליו שקריירה של ספורטאי מקצועי כרוכה בפציעות ובהקרבה למען ההצלחה, אבל גם לכך צריך להיות גבול. בקרבות איגרוף תאילנדי מתחרים רבים מנסים לנטרל את היריב באופן מסוכן ואלים ולכן הסיכוי להיפצע בקרב באופן משמעותי הוא גדול מאוד. לי היו בעיקר פגיעות ראש קלות, אבל אני יכול לומר שלפעמים אני עדיין מרגיש את ההשפעות מבחינת זיכרון והתמצאות בזמן ומקום.
בנוסף הדבר שאי אפשר להימנע ממנו הוא “התייבשות” לפני הקרבות, אנו עושים זאת בשקילה לפני הקרב ומורידים על ידי חליפות הזעה מיוחדות בין כמה מאות גרמים לעד כ-8 קילוגרם בכמה שעות בודדות.
הסיבה לכך היא כדי להיכנס לקטגוריית משקל קטנה יותר, הבעיה היא שכולם עושים זאת לכן אי אפשר פשוט לעלות כמו שאתה אחרת תעלה עם מישהו שביומיום שלו שוקל 5 קילוגרם מעליך ואצלנו בקרבות כל קילו הוא משמעותי.
ההתייבשות הזו בכוונת תחילה עושה נזק לטווח הארוך גם כן ואי אפשר להימנע ממנה לכן הנזק הוא ודאי.

מעבר לתאילנד (שם אפשר להתאמן ולהתחרות ברמות הגבוהות ביותר) הוא חלק בלתי נפרד מהקריירה. בסופו של יום, כדי להתחרות באופן מקצועי צריך להתאמן באופן יומיומי עם מתחרים נוספים ולעלות לקרבות מקצועיים באופן קבוע. התמקצעות, אימונים וקרבות עם מתחרים ראויים אפשר לחוות רק בחו”ל. מעבר כזה מצריך ויתור על חיי משפחה וחברה וכרוך באובדן ופספוס של רגעים משמעותיים אחרים שלא יחזרו שוב כמו חתונה, בריתה, פטירה (שלא נדע) וכדומה.

להתפרנס מאיגרוף תאילנדי

כשהתאמנתי בתאילנד בדקתי עם מתחרים פעילים (שכבר נמצאים שם שנים) כיצד הם מתפרנסים. גיליתי בעזרתם שהפרנסה מקרבות לא מספיקה והכרחי לפתוח עסק נוסף במקרה של פציעה או של חודשים חלשים (הפסדים) על מנת להבטיח הכנסה יציבה ושוטפת.
אז הבנתי שטסתי עד תאילנד כדי לעסוק אך ורק באיגרוף תאילנדי, אבל אני צריך למעשה לפתוח עסק רק כדי לשמור לעצמי את האפשרות רק להתאמן. העניין הוא שבתאילנד לפתוח עסק זה לא כל כך פשוט והדבר יצריך ממני עשייה שאיני מעוניין בה.
צריך להבין שכדי להישאר כשיר לקרבות ולתת את מאת האחוזים באימונים חייבים להיות משוחררים מכל עיסוק ועשייה אחרת, אבל חוסר הודאות וקשיי הפרנסה מקשים ומשפיעים גם על הלוחמים הטובים ביותר. הם משקיעים זמן רב בעסקים שפתחו, מתאמנים הרבה פחות ומעדיפים לעלות לקרבות מדי פעם בכדי לשמור על הגחלת.

לסיכום

 אינני רוצה להוציא לאף אחד את הרוח מהמפרשים אלא להציג תמונה מאוזנת של המציאות כלוחם מקצועי על בסיס החוויות והנסיון שצברתי. 

אז מה ניתן לעשות במקום? לאן לשאוף?
אני החלטתי לקחת את הידע שלמדתי ולהעביר אותו הלאה לקהל הרחב ולאלו שבאים להתאמן בשביל ההנאה ולא בשביל הזירה. לא רק שחשתי סיפוק רב יותר מעשייה זו, אלא גם הצלחתי להתפרנס בכבוד. נוסף על זאת, יסדתי את ליגת סמארטפייט שמקדמת את הספורטיביות והמשחקיות. ליגת סמארטפייט שמה לה למטרה להמשיך את הקרב עד תומו על ידי שיתוף פעולה של שני המתחרים, להרים מופע ולא מרחץ דמים, ולהביא לידי ביטוי את הפן האומנותי של המתחרים בזירה בלי להוריד את היריב בנוק אאוט\נוק דאון.
בעתיד ליגת סמארטפייט תתפוס מקום מרכזי בקרב חובבי אומנויות הלחימה בישראל. היא תשמש, בין היתר, פלטפורמה ראשית שבה ישתתפו מגוון רחב של אנשים שלאו דווקא מעוניינים בקריירה מקצועית, אלא מונעים מאהבת הספורט, המשחק וההנאה ממנו. המתחרים בליגה לא יצטרכו להפוך את האיגרוף תאילנדי למרכז חייהם (ולהתאמן 8 שעות ביום) אלא לתחביב שאיתו יוכלו לבנות את חייהם ולפתח את עצמם בכל תחום שירצו.